העיתון היהודי האירופאי

חדשות המהדורה הנוכחית הטוב ביותר ארכיונים Français Deutsch English Русский Español


תוכן העניינים יהודה ושומרון 2009 ויתס - 5770 ירשת

דבר העורך
    • דבר העורך

ראש השנה תש
    • זכויות וחובות

ראיון
    • עוצמה ונחישות
    • בעין הסערה

דמוגרפיה
    • המיתוס הממאיר של "השד הדמוגראפי"

ירדן
    • ירושלים ורבת עמון
    • אתרים יהודיים במזרח-הירדן

יהודה ושומרון
    • חיים רגילים
    • סוגית המים בין ישראל לפלסטינים
    • עתיד מבטיח
    • אחריות אישית
    • קרני שומרון
    • קידה
    • זיתים וענבים

E-mail this article...
סוגית המים בין ישראל לפלסטינים


מאת פרופ' חיים גבירצמן
טענות קשות מושמעות בעולם נגד מדינת ישראל בהקשר לסכסוך המים עם הפלסטינים. הפלסטינים דורשים בעלות על כלל מימי אקוויפר ההר, על מים מהירדן, ומאקוויפר החוף של רצועת עזה, בכמות כוללת של כ-65% מהמים הטבעיים השפירים העומדים לרשות ישראל. עד לאחרונה לא הציגה מדינת ישראל את הנתונים האמיתיים והתוצאה הייתה שהנתונים סולפו וישראל נתפסת אשמה במצוקת המים הפלסטינית.

מאמר זה מציג את נתוני אספקת המים ובוחן את טענות הפלסטינים באופן ענייני. כפי שיובהר, אין לפלסטינים בסיס ממשי לדרישותיהם ולטענותיהם וישראל נהגה באופן הגון וצודק עם הפלסטינים – ואף למעלה מזה.

מערכות אספקת המים ביהודה ושומרון בתקופת הממשל הירדני

במהלך שנות השלטון הירדני (1948-1967) חיו הפלסטינים עם מערכות מים פרימיטיביות שאפשרו רמת חיים נמוכה ביותר ביהודה ושומרון. המפעלים הגדולים היו אמות מים עתיקות שהזרימו מי מעיינות בכוח הגרביטציה לאזורים הסמוכים לחקלאות. המפעלים היחידים ששאבו מים עם מנועים חשמליים והזרימו מים לאזורים מיושבים הוקמו בתקופת המנדט הבריטי (1920-1948) והם ספקו מים לירושלים ורמאללה ואפשרו רמת חיים מינימאלית. בנוסף, בסוף תקופת הממשל הירדני נקדחו כ-350 קידוחים רדודים לאספקה חקלאית וחלק ניכר מהאוכלוסייה הפלסטינית התבסס על כ-200 מעיינות קטנים ובורות לאגירת מי גשמים, שהתייבשו בשנים שחונות. אספקת המים של הפלסטינים ערב מלחמת ששת הימים הסתכמה ב-65 מליון מטר מעוקב לשנה (מלמ"ש).

מערכות אספקת המים ביהודה ושומרון תחת שלטון ישראל

תחת השלטון הישראלי (מאז 1967) השתפרה מערכת אספקת המים מאוד. בתוך 5 שנים גדלה אספקת המים לפלסטינים בכ-50%, ובמיוחד לאזורים העירוניים. הממשל הישראלי סייע לפלסטינים לקדוח בארות מים חדשות, להעמיק קידוחים רדודים ולהכניס משאבות משוכללות יותר. הכפרים הפלסטינים הסמוכים לישובים הישראלים החדשים שנבנו באזור חוברו למערכת המים הישראלית, אספקת המים הפכה למודרנית ורמת החיים בכפרים עלתה בצורה דרמטית. ערב חתימת הסכמי אוסלו הסתכמה אספקת המים לפלסטינים ב 120 מלמ"ש. ב-1995 נחתם הסכם בו נקבע שישמרו שימושי המים הקיימים תוך מתן תוספות מים מוגדרות לפלסטינים שיסופקו בעיקר מהאקוויפר המזרחי הבלתי מנוצל. כמו כן הוכר הצורך לפתח מקורות מים נוספים (באמצעות טיהור והתפלה). הוסכם שלא יינקטו פעולות העלולות להביא לזיהום הסביבה ושהביוב יטופל כראוי. בכדי ליישם את ההסכם הוקמה ועדת מים משותפת (JWC), שבניגוד ליתר הועדות שהוקמו לאחר חתימת הסכם אוסלו, פעלה במשך 13 השנים האחרונות באופן רציף. ועדה זו מאשרת תכנון והקמה של מפעלים בתחום המים והביוב. בנושאי הביוב נתקלת ועדת המים בבעיות קשות ביותר ועד היום הוקם רק מפעל אחד לטיהור מי שפכים ולכן זיהום הסביבה הולך ומתרחב.

מערכת אספקת המים בעזה

מאות בארות לשאיבת מי התהום מספקים את צרכי המגזר הביתי והחקלאי בכל רחבי הרצועה. בשנת 1975 נבדקו מפלסי מי התהום ואיכות המים והתברר שתהליכי המלחה קשים מתרחשים עקב חדירת מי ים וכי מי תהום הזדהמו מאוד. תקופה ממושכת של שאיבת-יתר יצרה מצב מסוכן. לפיכך הממשל הישראלי אסר להרחיב את היקף השאיבה ולכן אסר לנטוע פרדסים חדשים והתקין מוני מים בכל הבארות. פרדסים הועברו לאזורים בהם איכות מי התהום הייתה תקינה והממשל הישראלי לימד את החקלאים שיטות השקיה בטפטוף במקום הצפה, לחיסכון עצום של מים. הפלסטינים פרשו את החוקים החדשים כגזרות של הכיבוש הישראלי, אך אלו הצילו את תושבי הרצועה מקטסטרופה אקולוגית. בשנת 1994, כאשר עברה עזה לניהול הפלסטיני, הפסיקו את הפיקוח. מאז נקדחו אלפי בארות חדשות ובמקביל גדלו צריכת המים העירונית ומערכות הביוב קרסו. מי ביוב מחלחלים ומזהמים את מי התהום ושאיבת היתר מאיצה את תהליכי ההמלחה. התנהלות זו של הרשות הפלסטינית מאיצה קטסטרופה אקולוגית. בשנת 1995 הוסכם להעביר מים נוספים מישראל לרצועת עזה, בצינור שהוקם על ידי ישראל. במסגרת ה"התנתקות" ב-2005, הועברו לרשות הפלסטינית גם מערכות המים ששרתו את הישובים הישראלים.

יישום הסכמי המים בשנות 1995-2000

פיתוח מערכות אספקת המים אצל הפלסטינים בעשור האחרון התבצע הרבה מעבר למוסכם בהסכם אוסלו ב'. [איור 1 – אספקת מים לפלסטינים ביו"ש – ההסכם ואופן יישומו]. הוסכם שאספקת המים לפלסטינים תגדל ביהודה ושומרון בתקופת הביניים ב – 28 מלמ"ש וש"הצרכים העתידיים" של הפלסטינים ביהודה שומרון ועזה יסתכמו בתוספת של – 70-80 מלמ"ש. בפועל הורחבה אספקת המים לפלסטינים ביהודה ושומרון בתקופת הביניים בכ- 80 מלמ"ש. בנוסף אושרו לפלסטינים קדיחת קידוחים נוספים [איור 2: מפת הקידוחים שאושרו מאז ההסכם]. מתברר שישראל השלימה את כל מחויבויותיה, כולל מה שהוגדר בהסכם כ"צרכים עתידיים" של מים לפלסטינים.

הפלסטינים מפירים באופן בוטה את ההסכם בקדיחת קידוחים מאקוויפר ההר ללא אישור ועדת המים המשותפת (JWC), בעיקר באקוויפרים המערבי והצפוני, ולא המזרחי, כמוסכם. כתוצאה מכך הצטמצמה השאיבה הישראלית בשפלת החוף ובעמקים הצפוניים. בנוסף, הפלסטינים מתחברים לקווי אספקת המים של חברת "מקורות" באופן פיראטי וגורמים למחסור במים.

רמת צריכת המים אצל הפלסטינים

אחת האשמות של הפלסטינים נגד ישראל היא שכמות המים שצורך פלסטיני נמוכה פי ארבעה מזו שצורך ישראלי ממוצע. עד שנת 1967 היה הפער בין הצריכה הישראלית לפלסטינית גדול מאוד מאחר ומערכת אספקת המים הייתה פרימיטיבית. בשנת 2006 הצטמצם הפער משמעותית והתקרב לאיזון

בשל צמצום משאבי המים בישראל לאור העברות המים מישראל לממלכת ירדן ולפלסטינים, לאור ההתייבשות המתמשכת ובעקבות הקידוחים החדשים של הפלסטינים, הפער בצריכת המים לנפש הופך זניח.

תחת שלטון ירדן היו רשתות מים לחלוקה עירונית ב-4 נקודות יישוב בלבד. כיום הרוב המוחלט של הישובים הפלסטינים מחוברים למערכת אספקת המים. במקומות בהם מפעלי המים הפלסטינים אינם מסוגלים לספק את הביקוש, הם מתוגברים על ידי חברת "מקורות" הישראלית. כתוצאה, אין מצוקת מים בערים ובכפרים הפלסטינים המחוברים לרשת המים. במשך 30 השנים האחרונות נבנו כמעט כל רשתות חלוקת המים בערים ובכפרים הפלסטינים, רובם על ידי ממשלת ישראל. [איור 7 ]

השוואה למצב אספקת המים במדינות ערב השכנות: חלק ניכר מישובי ירדן וסוריה אינם מחוברים למפעלי אספקת המים. גם לערים הגדולות, המחוברות למפעלי המים, אין אספקה סדירה של מים. אפילו בערי הבירה, כגון עמאן בירדן ודמשק בסוריה, אספקת המים מתקיימת רק יומיים או שלושה בשבוע.

ההיבט המשפטי של הסכמי המים

המשפט הבין-לאומי התפתח על מנת להתמודד עם סכסוכי מים בין מדינות, ובו מפורטים מדדים שבאמצעותם קובעים את חלוקת המים. למרות שחתמו על ההסכם, טוענים הפלסטינים שעקרונות ההגינות של המשפט הבין-לאומי גוברים על ההסכם החתום, ולכן דורשים בעלות על מי התהום של אקוויפר ההר. מבחינת המדדים המוזכרים במשפט הבין-לאומי עולה שאין לפלסטינים בסיס ממשי לדרישותיהם ולטענותיהם וכי ישראל התנהלה באופן הגון, צודק ואף לפנים משורת הדין. הפלסטינים גם טענו לזכויות מלאות על המים בנימוקים שהמים "קדושים". טיעונים מסוג זה אינם מאפשרים משא ומתן ולכן ישראל מתעקשת לנהל דיון מעשי על חלוקה כמותית של מים.

המאפיינים הטבעיים של אקוויפר ההר

מי התהום תחת הרי יהודה ושומרון אגורים בתוך שכבות הסלע בהרים. אקוויפר זה הוא הגדול ביותר בין הירדן לים התיכון. האקוויפר נחלק לשלושה אגנים תת-קרקעיים: מערבי (הגדול ביותר), צפוני ומזרחי. [איור 1 במאמר #2: שלושת אגני אקוויפר ההר וכמות המים הפוטנציאלית הניתנות להפקה מהם לפי הסכם אוסלו] המשפט הבין-לאומי מעניק עדיפות לשימושים ההיסטוריים במים כי הם משקפים את הצרכים האנושיים, ולישראל ישנה חזקת שימוש היסטורית על מרבית המים של אקוויפר ההר. עד ראשית המאה העשרים התנקזו כל מי האקוויפר המערבי ויצרו ביצות נרחבות במישור החוף. חלוצי התנועה הציונית ייבשו את הביצות ושאבו את מי המעיינות עוד לפני 1948. כך גם באקוויפר הצפוני, בו השתמשו חלוצי התנועה הציונית שהתיישבו בעמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק בית-שאן. באקוויפר המזרחי חזקת השימושים ההיסטוריים של הפלסטינים גדולה יותר משל ישראל. השאיבה הישראלית מאקוויפר זה הינה של מים שבעבר הומלחו או זרמו לבקעת הירדן או ים המלח, ולא נוצלו מעולם על ידי הפלסטינים, כך שגם מהאקוויפר המזרחי יש לישראל חזקה על 40% מהמים.

מעבר לכך, חשוב להדגיש כי אקוויפר ההר מספק מים לתושבי ירושלים, תל-אביב ורוב מישור החוף, כמו גם לחקלאים הישראלים במישור החוף, השפלה , בעמקים הצפוניים ובבקעת באר-שבע.

מקורות מים בלתי מנוצלים

המשפט הבין-לאומי מעניק עדיפות לשימוש במקור מים בלתי מנוצל. האקוויפר המזרחי, המקור היחיד שאינו מנוצל, הוצא לפלסטינים לקידוחים חדשים ולפיתוח. למרות זאת, הפלסטינים קודחים באופן פיראטי מהאקוויפר המערבי והצפוני באופן הפוגע בישראל.

המשפט הבין-לאומי מחייב למנוע בזבוז מים. על פי הרשות הפלסטינית, דליפות המים מהצנרת שלהם מסתכמת ב-33.6%. בנוסף, ההשקיה הפלסטינית נעשית ברובה בשיטת ההצפה (ולא בהמטרה או בטפטוף כפי שנהוג בישראל) שגורמת לבזבוז עצום.

המשפט הבין-לאומי קובע שיש לשמור על איכות מקורות המים ולמנוע זיהום. חוסר הטיפול בביוב ברשות הפלסטינית גורם נזק קשה. טיהור שפכים יקטין את הזיהום ויאפשר השקיה במים קולחים.

אקוויפר החוף ברצועת עזה

בניגוד לאקוויפר ההר, המים האגורים מתחת לרצועת עזה נאגרים מגשמים המחלחלים באופן ישיר. אקוויפר עזה הוא למעשה מערכת סגורה, ואינה משמשת "מאגר משותף" לפי הגדרות המשפט הבין-לאומי. מאז הסכם אוסלו נמצאת האחריות והבעלות עליו בידי הפלסטינים. למרות זאת טוענים הפלסטינים כי ישראל חפרה עשרות בארות כדי ללכוד את מי התהום הזורמים מהנגב לרצועה. לטיעונים אלו אין אחיזה במציאות: הגבול המזרחי של האקוויפר חופף כמעט לחלוטין את הגבול של ישראל עם הרצועה ואינו מאפשר שאיבה. ובצפון הרצועה, המים מגיעים לאקוויפר החוף הישראלי ממזרח ואינם חוצים את הגבול לעזה.

פתרונות עתידיים לגידול בצריכת המים של הפלסטינים

בדומה למתרחש בישראל, הרחבת אספקת המים לפלסטינים תתאפשר באמצעות ייעול ופיתוח: החיסכון העצום שיתקבל בעקבות הפסקת הדליפות בצנרת העירונית יספק מים במקומות בהם קיים מחסור חמור במים. החיסכון הרב שיתקבל משיפור שיטת ההשקיה יאפשר את הגדלת השטחים החקלאיים באופן משמעותי. איסוף וטיפול בשפכים העירוניים ייצור כמות עצומה של מים שתנותב להשקיה במקום במים שפירים. בנוסף, מתקני התפלת מי ים יכולים לספק כל כמות מים שהפלסטינים יחפצו בה. חוף הים ברצועת עזה זמין לבניית מספר מתקנים. בשיטה זו יתאפשר שיקום האקוויפר המזוהם ברצועת עזה. לפי תוכנית הפיתוח של נציבות המים יוקם מפעל התפלת מי ים בחדרה. ההצעה היא שבאותו אתר יוקם מתקן התפלה נוסף עבור הפלסטינים ומים יועברו אליהם בצנרת מיוחדת. תוכנית נוספת מתמקדת בחקלאים הפלסטינים בבקעת הירדן ולפיה יוזרמו אליהם עודפי הקולחים משכם ורמלה, וכך ישוחררו המים השפירים לצריכה ביתית. התוכנית המוצעת תספק את כל כמות המים הנדרשת לפלסטינים ואף מותירה רזרבות.

מדינת ישראל מנהלת את משק המים בשיטות מודרניות. במסגרת הסכם מים עתידי תדריך ישראל את הפלסטינים בכל הנוגע לניהול משק המים, ולהביא לחיסכון ולניצול מרבי של כל משאבי המים.

האם כדאי לוותר על המים בכדי למנוע מלחמה?

ישנם גורמים מדיניים הגורסים שעל ישראל לוותר על אקוויפר ההר ולהסתמך על מתקני ההתפלה כדי להביא שלום. אך בחינת הנתונים מראה כי זוהי מדיניות חסרת אחריות ומסוכנת. מבחינה טכנולוגית תהליך התפלת מי ים אינו פשוט, ולמרות שכבר עשר שנים עוסקים בהתפלת מי ים, משבר המים בישראל חמור מאי פעם. התחזיות הן שבשנת 2013 יעמדו לרשות ישראל חמישה מפעלי התפלה, אך בשל מחסור המים החמור כיום וקצב גידול הצריכה העתידית, אין כל ערובה שישראל לא תיוותר במשבר מים. באקלים הישראלי בו ייתכן רצף של שנות בצורת, משמש אקוויפר ההר מאגר טבעי וחיוני, ומאפשר שאיבה מוגברת כאשר הכינרת מתרוקנת. ללא אקוויפר ההר יהיה צורך בשמונה מתקני התפלה מעבר לחמישה המתוכננים. הסתמכות כמעט בלעדית על מים מותפלים תביא לעלית מחיר המים, לקריסת החקלאות בישראל ולאובדן ריאות ירוקות. שלושת מקורות המים המרכזיים של ישראל מאוימים היום: בנוסף לאקוויפר ההר, גם הכינרת נמצאת על שולחן המשא-ומתן, ואקוויפר החוף סובל מזיהום. הסתמכות על מתקני ההתפלה תגבה מחיר כלכלי כבד. בנוסף, המתקנים יהיו פגיעים מאוד (מלחמה, טרור, רעידות אדמה). לעומתם מי האקוויפר מתחדשים ונשמרים היטב.

את העמדה הפלסטינית ניתן לסכם כך: "תנו לנו את כל המים שאנחנו צריכים היום ובעתיד, קבלו את הביוב שאנו מייצרים והתפילו לכם מי ים". בחינה מדוקדקת של המדדים לחלוקת מקורות המים לפי המשפט הבין-לאומי מלמדת שאין לפלסטינים בסיס לטענותיהם, וכי ויתור על אקוו

Contacts
Redaction: edition@shalom-magazine.com   |  Advertising: advert@shalom-magazine.com
Webmaster: webmaster@shalom-magazine.com

© S.A. 2004