פנחס רוזנבאום

מאת מנחם מיכלסון
בודפשט, 18 בינואר 1945. לחנות נטושה לציוד צופי, ליד "בית הזכוכית", נכנס חייל רוסי בעד הדלת הפרוצה. הוא התבונן סביבו, הרים מהרצפה חצוצרה והחל לחצצר בקול תרועה ברחוב המושלג. היה זה קול תרועת השחרור.
והיה זה גם היום שבו השתחרר פנחס (טיבור) רוזנבאום מבגדי ההסוואה שלו, מדי ה"נילוש" (הנאצים ההונגרים, אנשי "צלב החץ"). פנחס פשט אותם בחדווה בלתי מוסתרת, קיפל אותם, הניחם על דרגש ב"בית הזכוכית" שהלך והתרוקן מיושביו, והתבונן בהם. במדים הללו היה משהו מבעית, אך גם משהו מרגיע. הוא ליטף אותם בעיניו והעביר קלות את ידו עליהם. אחרי הכול, יהודים כה רבים היו חייבים את חייהם לתחפושת הזאת, שעטה עליו במשך חודשים בנו של הרב מקליינוורדיין.
יהודה אשקלון, צעיר שעל גבו טיפס בשעתו פנחס במחנה כפייה וחמק אל החופש, עמד לידו והתבונן בו. פנחס שלח מבט לעברו ואמר חרש: "יהודה, אני את שלי עשיתי!"
ואז פנה משם והלך, כשהוא לוקח עמו את צרורו הדל, ומשאיר שם את מדי ה"נילוש". יצא את הבניין, חצה את החצר, חלף על פני השער, פנה אל הרחוב – ולא הסב את מבטו לאחור. הוא הלך אל עתיד לא ברור. ועוד לא מלאו לו 22. הוא היה צעיר – וכבר שבע ימים.
בדרכו משם חלפו במחשבותיו שמות, תאריכים, מקומות, נופים. היסטוריה שזה עתה תמה, דברי ימים שעכשיו נסתם עליהם הגולל. הוא ראה פנים. הרבה פנים. פני חברים רבים שלא זכו להגיע ליום המאושר הזה, ומעל לכל פניהם של הוריו, אחיו ואחיותיו, שעלו בלהב אש השמיימה ואין אפילו קבר לבכות עליו. לנגד עיניו עלו תמונות ילדות מאושרת, פרקי נעורים בישיבה, היכרות עם רעיונות תנועת "בני עקיבא", הלימודים בישיבת ההכשרה אצל אביו בקליינוורדיין, ימים מאושרים בבודפשט, ולאחריהם עבודת הפרך במחנות העבודה, הבריחה הנועזת, הפעילות הבלתי פוסקת במדי "צלב החץ" במרוץ נגד הזמן ונגד מלאך המוות, המשימות המבצעיות הבלתי פוסקות, הדנובה האדומה מדם יהודי, ואפילו שתי יריות מאקדחו בלילה אפל שבעקבותיהן היו מוטלות ברחוב גופותיהם של שני "נילושים" אמיתיים. הוא זכר הכול.
ועכשיו השחרור הנכסף.
אלה על קצה המזלג ראשי פרקים בלבד מסיפורו הבלתי ייאמן של פנחס רוזנבאום, האיש שסיכן את חייו במשך חודשים רבים והציל עשרות ומאות יהודים, בודדים ומשפחות, בימים האפלים ביותר של הונגריה.
פנחס רוזנבאום, בן הרב שמואל שמעלקא הלוי, נולד בכ"ג בחשוון תרפ"ד (2.11.23) בקליינוורדיין שבהונגריה. מוצאו ממשפחת רבנים מפוארת בהונגריה. אבות אבותיו היו מתלמידיהם של החתם סופר, ועוד קודם לכן של הבעל שם טוב והמהר"ל מפראג, בהם גאוני עולם, שעשו חיל בתורה ובהנהגה, מחברי ספרים וחידושי תורה בהלכה ובאגדה. סבו, מחבר הספר "לחם רב" על סידור התפילה כיהן כרבה של קליינוורדיין, לאחר פטירתו עלה על כס הרבנות אביו הרב שמואל שמעלקא, שהיה רבה האחרון של הקהילה לפני השואה. הוא נלקח עם בני משפחתו ובני עדתו לאושוויץ, ומכל המשפחה נותר אוד מוצל מאש רק אחד – פנחס.
פנחס עצמו, עילוי מובהק, הוסמך לרבנות בהיותו בן 18, על-ידי הרב יצחק הלוי הרצוג. קודם לכן, בעת לימודיו בישיבה, נוצר קשר בינו לבין תנועת "בני עקיבא" והוא נקשר בכל נימי נפשו לתנועת "תורה ועבודה". לא חלף זמן רב והוא נמנה עם חברי ההנהלה הארצית של "בני עקיבא" בהונגריה.
בעת הכיבוש הנאצי, בתקופה האיומה של השואה, כאשר רובה של יהדות הונגריה הושמד על ידי הנאצים בתאי הגזים, עשה פנחס לילות כימים בארגון הנוער היהודי לפעולות הצלה ובריחה. הוא וחבריו הצילו אלפי יהודים, משפחות שלמות, מציפורני הנאצים, החביאו אותם ודאגו לכל מחסורם.
פנחס חירף נפשו 24 שעות ביממה. הוא הסתתר תחת שמות בדויים, ובזכות מראהו ה"לא יהודי" הצליח להטעות את הנאצים ההונגרים. ולא רק אותם, אלא גם יהודים. לא אחת היה פורץ באישון לילה לדירה בה הסתתרו יהודים, ואשר הנאצים תכננו לפרוץ אליה, כשהוא לבוש במדים המפחידים של ה"נילוש". בשאגות אימים היה פולט קללות ונאצות, מוציא אותם מהדירה באיומים קשים, מכניס אותם למכוניות שחורות של "צלב החץ" – וכל זאת כדי שהשכנים הגויים יראו כיצד לוכדים את היהודים. לאחר מכן היה מסיע אותם ל"בית הזכוכית", המקלט היהודי הנודע ברחוב ואדאץ אוטצה, שבו מצאו מסתור אלפי יהודים בסיוע תעודות חסות מזויפות שגם פנחס היה מעורב בהכנתן.
רק לאחר שהביא את היהודים אל "בית הזכוכית" המוגן היה פנחס מתוודע אל אחיו, מבקש מהם סליחה ומחילה על כי נאלץ להשתמש בביטויים פוגעים ובגידופים ירודים, "אבל כל זאת עשיתי רק כדי להציל את חייכם", התנצל.
והם, כולם, שחייהם היו להם לשלל, הבינו והודו לו נרגשות על כל מה שעשה למענם כשהוא מסכן את חייו שלו. שכן, לו נתפס חלילה, רק דבר אחד היה מחכה לו: כדור בראש.
המעשים הנועזים שעשה עברו כל דמיון.
באחד הימים, הייתה זו שעת ערב מוקדמת, פנחס ירד מעליית הגג ב"בית הזכוכית", שבה מצא פינה לעצמו, ניגש אל חברו אביגדור (ויקי) פרידמן ואמר לו: "ויקי, אני צריך להערב את החליפה שלך".
"את החליפה שלי?" תמה ויקי.
"כן", אמר פנחס, "יש לי הערב מסיבה עם הז'נדרמריה ההונגרית, ואני חייב להופיע שם כמו שצריך. אי-אפשר לבוא לשם לבוש מדים צבאיים. אם הם לא יגלו מי אני, ואשאר בחיים – כמובן שאחזיר לך את החליפה. ואם יגלו אותי – מה לעשות, הלכה החליפה..."
בזוויות פיו של ויקי הסתמן חיוך מריר לשמע הומור הגרדומים של פנחס, והוא לא הוסיף לשאול. בו במקום פשט מעליו את החליפה הטובה שלו, היחידה שהייתה לו, ונתן אותה לפנחס.
"שיהיה בהצלחה", לחש ויקי לפנחס.
"בעזרת השם", השיב פנחס כהרגלו.
פנחס היטיב את מראהו ועם ליל יצא מ"בית הזכוכית" ליעד שהיה ידוע רק לו. למחרת בבוקר שב ל"בית הזכוכית" כשפניו חיוורות.
ויקי מיהר לקראתו.
"ברוך השם, חזרת בשלום", אמר לו, "אבל מדוע אתה כל-כך חיוור? מה הם עשו לך שם?"
פנחס התיישב בלאות על כיסא והשיב: "לא הייתה לי ברירה, כל הלילה ישבתי ושתיתי אתם. אבל, המזל הוא שנכנס יין יצא סוד: תוך כדי שתייה הם גילו איזו משפחה יהודית הם מתכוונים לצוד בבוקר, ובשלב מסוים, כשאיש מהם לא ידע איפה הוא נמצא בכלל, התחמקתי משם – מיהרתי לכתובת שהם נתנו והצלחתי להציל עוד משפחה יהודית. עכשיו אני עייף, מת לישון. לילה טוב. אגב", אמר לפני שצנח לשינה כבדה, "העיקר שלא קרה כלום לחליפה. ויקי, אחזיר לך אותה כשאתעורר".
את המלים האחרונות הוא כבר אמר מתוך שינה.
בשלהי נובמבר ריחפה על מחתרת ההצלה סכנה חמורה. צבי (זידי) זידנפלד נעצר בידי אנשי הגסטאפו. זידי, שנשא את השם הבדוי קובאץ', היה מצויד בתעודות של פקיד הצלב האדום הבינלאומי. היה עמו תיק ובו מאות כתבי חסות ריקים, מוכנים לזיוף. הנאצים תכננו להגיע באמצעות חקירת זידי לשאר אנשי המחתרת ולמקורן של התעודות.
זידי לא התנדב למסור אינפורמציה, ועל כן הנאצים החלו במסכת עינויים מחרידה כפי שרק הם ידעו לעשות. מצד שני, הם הקפידו על כך שהעינויים הללו לא ימיתו אותו, שכן הוא היה חשוב להם חי יותר מאשר מת – לפחות בשלב הראשון של החקירה. זידי שרד את סדרת העינויים הראשונה ולא פצה את פיו. הנאצים רצו שיתאושש קמעא לקראת סדרת העינויים השנייה שהכינו לו.
כשנודע לאנשי המחתרת ב"בית הזכוכית" דבר מעצרו של זידי, הוא כבר היה בבית החולים, מתפתל בייסוריו. היה זה בית חולים ארעי ששכן ברחוב וושלני 44. המקום שימש בזמנו כבית-ספר עממי יהודי, והופקע לצורך הקמת בית החולים המאולתר.
בישיבה ארוכה אל תוך הלילה ב"בית הזכוכית" הוחלט לפרוץ לבית החולים ולחלץ את זידי משם. פעולה נועזת שכמותה לא ביצעו מעולם. למשימה התנדבו צעירים אחדים, חברי תנועות ציוניות שונות. לאחר מחשבה רבה נבחרו שניים: פנחס, ועמו צעיר נוסף, יוסי, חבר "השומר הצעיר".
הם יצאו לדרכם בשעה 3 לפנות-בוקר. הלילה היה גשום וקר. מתחת למדים של קציני אס-אס שלבשו, ולמעילי העור הארוכים והירוקים שלהם, היו מוסתרים טומיגנים טעונים ודרוכים.
השניים הגיעו לשער בית החולים. ניצב שם שומר, שבדיעבד התברר כי הוא יהודי, שהיה בשלבי החלמה אחרונים.
"אנחנו מהגסטאפו", אמרו לו, "תביא הנה מיד את האסיר היהודי הארור הנמצא בקומה שנייה, בחדר 243. יש לנו איזה חשבון קטן לסגור אתו".
היהודי המבועת השיב להם: "אסור לי להוציא מפה אף אחד. אני רק השומר. אני חייב להעביר את הבקשה לממונים עלי".
פנחס הביט לתוך עיניו. הוא גילה בהן אחוות אחים.
"אתה יהודי?" שאל בתקיפות.
"כן", גמגם היהודי המבוהל, וחשש כי שני הנאצים הללו עומדים לחסל אותו בירי מטווח קצר.
"גם אנחנו יהודים", לחש פנחס באידיש, שאי-אפשר היה לטעות בה ולחשוב שאינה מקורית, "באנו לחלץ את היהודי, אחרת הגסטאפו יהרגו אותו. אתה חייב לעזור לנו".
"אבל אם אמסור אותו לידיכם, הם יירו בי ויהרגו אותי", התחנן היהודי על נפשו.
"זה בסדר", הרגיע אותו פנחס, "ניקח אותך אתנו. אל תדאג. נביא אותך למקום בטוח. ועכשיו קדימה, תביא אותו!"
השומר נבלע בתוך בית החולים. פנחס ויוסי המתינו בשער בקוצר רוח.
דקות אחדות לאחר מכן נראו בשער בית החולים שני אנשי אס-אס, הנושאים בידיהם חולה חצי מעולף, ואחריהם פוסע מי שהיה קודם לכן השומר שבשער. הלה החזיק בידו תיק עור קטן. המחזה הזה לא עורר תשומת לב מיוחדת בעיני מי שהיה ער בשעה הקטנה ההיא של הלילה, שכן הנאצים נכנסו לא אחת לבית החולים ויצאו משם עם פצועים וחולים שיותר לא נראו בחיים. הם הלכו במהירות באותה הדרך שבה באו. הקבוצה הקטנה והמוזרה למראה עשתה את דרכה לעבר "בית הזכוכית". בשעה ארבע וחצי בבוקר הם הגיעו. השער נפתח והם נכנסו פנימה. זידי הועבר מיד לטיפול. הוא ניצל, המסמכים ניצלו.
שרשרת מעשיו הנועזים של פנחס רוזנבאום עשויה למלא כרך עב כרס של סיפורים. הוא עצמו לא העלה אותם על נס, ולימים, כאשר נפגש באחד ממסעותיו ברחבי העולם עם אחד מניצוליו, ואותו אדם לא חדל לספר בשבחו ובאומץ לבו, הקשיב פנחס לסיפור בקשב רב, כאילו לא בו היה מדובר...
אחרי המלחמה פנחס הקים את ביתו, קבע את מגוריו בז'נבה, לו ולרעייתו טצה נולדו שני בנים ובת – אשר לימים עלו שלושתם לישראל והקימו בה את ביתם – והוא עסק בענף הבנקאות. בד בבד היה פעיל ציוני נמרץ, קשור למדינת ישראל בכל נימי נפשו ואף ביצע בחשאי משימות שונות שהוטלו עליו על-ידי ה"מוסד" הישראלי וזרועות הביטחון. הוא נפטר בדמי ימיו בי"ג בחשוון תשמ"א (23.10.1980), והוא בן 57 בלבד, ונטמן בהר הזיתים.
אכן, מעשיו הנועזים מדברים בעדו, ועוד יותר מהם – אותם מאות ואלפי בנים, נכדים ונינים שנולדו לאותם יהודים שהציל ממוות, צאצאים וצאצאי צאצאים, שאלמלא הוא לא היו זוכים לראות אור עולם.